החלטה בתיק ת"א 49495-07-11

1.         בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

2.         המדובר בתביעה בסכום של 339,238 ש"ח, בטענה כי הנתבעת גרמה לתובע נזק בכך שפינתה משאית ומשאבת בטון שהיו בבעלותו ומכרה אותם כחומר גלם. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר- 3 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. כן טענה הנתבעת, כי לא צורף כל מסמך אשר יעיד על זכויות התובע במשאבה ובמשאית, וכי המדובר היה בגרוטאות שפונו באישור לבקשת מי שבשטחו הונחו אותן גרוטאות.

3.         לטענת הנתבעת בבקשתה, סיכויי התביעה קלושים והתובע אף הודה במועד קדם המשפט הראשון כי המדובר במשאית שלא היתה בבעלותו במועדים הרלוונטיים. הנתבעת טענה, כי מאחר שהמשאית והמשאבה אף לא היו בחזקתו של התובע, הרי למעשה, התביעה מתייחסת לנכסים שלא היו בבעלות התובע או בחזקתו. כן נטען, כי התובע לא צרף כל מסמך ביחס לשווי המשאית והמשאבה. לאור האמור ובהתייחס לשיהוי הרב בהגשת התביעה, טענה הנתבעת, כי סיכויי התביעה קלושים. בנוסף, הדגישה הנתבעת כי המדובר בתובע סדרתי, הנמנע מלשלם הוצאות משפט אשר נפסקו בעבר כנגדו, וכי לאור חובותיו ,תיקי ההוצל"פ הרבים הפתוחים כנגדו,הוכרז כחייב מוגבל באמצעים.

            הנתבעת הפנתה למצבו הכלכלי הקשה של התובע וטענה כי מצב זה מצדיק חיובו בערובה להבטחת הוצאותיה.

4.         התובע התנגד לבקשה. לטענתו, אין למנוע ממנו את יומו בבית המשפט, רק בשל מצבו הכלכלי. לטענת התובע, הנתבעת היא זו שבמעשיה גרמה למצבו הכלכלי הקשה. התובע טען, כי תביעתו הוכחה בעצם משלוח מכתבי הדרישה שצורפו לתביעתו וכי כל שנותר לו להוכיח, הינו הבעלות והנזק. התובע הדגיש כי לא טען במהלך הדיון כי המשאית לא הייתה בבעלותו, אלא רק שלא נרשמה על שמו, אולם בפועל הייתה בבעלותו כדין.

            דיון

5.         בהתאם לתקנה 519 (א) לתקנות, הוסמך בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד מאחורי סמכות זו, הינו למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ע"א 2877/92 אל לטיף נ. מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון) פ"ד מ"ז 3 846).

            בעת ששוקל בית המשפט האם לעשות שימוש בסמכות זו, עליו להביא בחשבון כי זכות הגישה לערכאות כבר הוכרה כזכות חוקתית ממעלה ראשונה, ואין להגבילה רק לאלה שבידם יכולים כלכלית לממן הוצאות אם התביעה תידחה.

            לפיכך, במסגרת איזון האינטרסים לצורך הכרעה בבקשה כגון דא, יביא בית המשפט בחשבון את: זכות הגישה לערכאות, בצד סיכויי ההליך ומורכבותו, האם היה שיהוי בהגשת התביעה וכן מצבו הכלכלי של התובע והאפשרות שתהיה לגבות ממנו הוצאות, אם תידחה התביעה.

            ראה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (204)):

            " ...שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519 (א) רחב הוא. במסגרת זו על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה- הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

6.         במקרה דנן, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה ואולם, להעמיד את הערובה על סכום נמוך.

            אין חולק, כי לתובע חובות כספיים רבים, הוא הוכרז כמוגבל באמצעים ומצבו הכלכלי קשה. מצב כלכלי זה של התובע מעורר חשש כבד ביחס ליכולתו לשלם את הוצאות הנתבעת, אם תידחה התביעה.

            באשר לסיכויי התביעה- הרי שבשלב זה, בחינת הסיכויים נעשית בזהירות רבה, שכן טרם נשמעו ראיות. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, מול זכות התביעה מוצבת זכותה הקניינית של הנתבעת אשר אף היא זכות יסוד לפיה תוכל, אם תידחה התביעה, לגבות הוצאותיה.  בבוחני את סיכויי התביעה בשלב זה, לא שוכנעתי כי סיכויי התביעה חד משמעיים. אכן, הנתבעת לא חלקה על כך שפינוי המשאבה והמשאית נעשו על ידה. אולם, על מנת שתתקבל התביעה (וגם אם תידחה טענת הנתבעת כי עמדה לה הרשות לפנות ולמכור נכסים אלו), יצטרך התובע להוכיח את בעלותו בנכסים אלו, וכן את שיעור הנזק שנגרם לו. אין המדובר בעניינים של מה בכך, אלא בעיקרה של התביעה וללא הוכחתם, לא יוכל בית המשפט לקבל את התביעה.

            אמנם, רישום המשאית הינו דקלרטיבי בלבד וניתן להוכיח בעלות ברכב, גם באמצעים אחרים. יחד עם זאת, התובע לא צרף כל מסמך (הסכם מכר, תעודת ביטוח או כל מסמך אחר) המעידים כי המשאית הייתה בבעלותו בתקופה הרלוונטית.

            לגבי המשאבה, הודה התובע במהלך קדם המשפט, כי נרכשה בארה"ב וכי אין לו אפשרות להוכיח כמה היא שווה (ראה דברי התובע בפרוטוקול מיום 26.1.12). זאת ועוד, התביעה הוגשה לכאורה, בשיהוי ניכר, ימים ספורים לפני שהתיישנה. נתון זה מגביר את הקושי הראייתי להוכחת טענות התובע, הן לעניין הבעלות והן לעניין שווי המשאית והמשאבה בזמנים הרלוונטיים.

            כאמור, אין לקבוע מסמרות כבר בשלב זה, באשר לסיכויי התובע להוכיח טענותיו. יחד עם זאת, לאור המפורט לעיל, ברי כי לא ניתן לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים באופן כזה אשר במצורף למצבו הכלכלי הקשה, יצדיק דחיית הבקשה.

            שקלול הקושי בהוכחת התביעה, בנסיבות כאמור, בצירוף מצבו הכלכלי הקשה של התובע, מצדיק חיוב התובע בהפקדת ערובה, וזאת גם אם כפי שיפורט, לא מצאתי לקבוע ערובה בסכום גבוה. ראה לעניין זה דברי כב' השופט עמית בה"פ (חי) 219/04 אבו טועמה ואח' נ. מואסי ואח':

            " זכות הגישה לערכאות יש בה כדי לצמצם את תכולתה של תקנה 519 ולהשפיע על גובה הערובה, אך לא עד כדי איונה או בטלותה של התקנה".